"מבצע משה" – המבצע הראשון להעלאת יהודי אתיופיה

בשנת תשמ"ד (1984) הגיעו לישראל ידיעות על מצבם הקשה של היהודים באתיופיה. נוסף על הבצורת והרעב, סבלו היהודים מרדיפות קשות; נאסר על היהודים לקיים את חוקי הדת היהודית, ילדים בני 12 גויסו לצבא, ומנהיגי הקהילה היהודית הואשמו בריגול למען ישראל. ממשלת ישראל החליטה להציל את יהודי אתיופיה ולהעלות אותם ארצה. מימוש ההחלטה היה מסובך מאוד - הן בשל הריחוק הגיאוגרפי, הן בשל היעדר יחסים בין ישראל ובין המשטר באתיופיה. זאת ועוד: המשטר באתיופיה אסר על יציאת אזרחים מן המדינה, וגם מעבר של אזרחים מאזור לאזור היה בלתי חוקי. בתנאים אלה צריך היה למצוא ליהודים נתיב בריחה סודי מאתיופיה לסודאן, ומשם להעביר אותם לאירופה – ולישראל. כדי לאפשר את המבצע וגם לזכות בשיתוף פעולה מצד שלטונות סודאן, נערך המבצע, שנקרא "מבצע משה", בסודיות גמורה במשך כמה שבועות.

רוב יהודי אתיופיה חיו בכפרים, וכדי להגיע לסודאן הם נאלצו לעבור ברגל מרחק של מאות קילומטרים, בהדרכתם של מורי דרך מקומיים שהובילו אותם תמורת תשלום. במשך ימים ושבועות צעדו בדרך קשה ומסכנת גברים ונשים, זקנים וילדים. הם הלכו בעיקר בלילה, ובמשך היום הסתתרו מהשמש הלוהטת וגם מהמשטרה, מהצבא ומכנופיות שודדים. רבים מהם לא עמדו במסע הקשה ומתו בדרך מרעב, מחולשה או ממחלות.

היו גם כאלה שנתפסו בדרך בידי אנשי צבא או שודדים, נאסרו או נהרגו.

יהודי אתיופיה נאלצו להשאיר מאחוריהם את כל רכושם, וגם כאשר הגיעו לסודאן – נאלצו לחכות במחנות פליטים עד להטסתם לאירופה – ומשם לישראל.

בשנים שקדמו ל"מבצע משה" עלו ארצה בדרכים שונות כ- 5,000 עולים מאתיופיה. במהלך "מבצע משה" (1984 – 1985) עלו לארץ כ- 7,000 עולים מאתיופיה.

שש שנים אחר כך, בגלל מלחמת אזרחים מתמשכת באתיופיה, הוחלט על מבצע נוסף - "מבצע שלמה"; במהלכו עלו ארצה יותר מ 14,000 עולים.