גם במשך 2,000 השנים שבהן רוב העם היהודי חי בגולָה, קבוצות קטנות של יהודים עלו לאֶרץ ישראל. לפנֵי יותר מ – 100 שנים קמה התנועה הציונית, ואז הֵחלו קבוצות גדולות של יהודים לעלות לארץ ישראל.

לפנֵי שֶקמה מדינת ישראל היו תקופות שבהן היה אסור ליהודים לעלות ולהתיישב בָּאָרץ; אלה ששלטו בארץ - הטורקים העות'מאנים ואחריהם האנגלים - הגבילו את מספר היהודים שהורשו להיכנס בשערי ארץ ישראל; אך העולים עשו מאמצים לעקוף את הגזרות בדרכים שונות והיישוב היהודי בארץ הלך והתרחב.

כאשר קמה המדינה, בשנת תש"ח (1948), ביקשו ראשי המדינה להבטיח שלכל יהודי בעולם תהיה זְכוּת לעלות למדינת ישראל. לכן נכתב במגילת העצמאות - "מדינת ישראל תְהֵא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גָלוּיוֹת".

בשנת 1950 התקבל חוק שנקרא "חוק השְׁבוּת"; חוק השבות מבטא את אופייה היהודי של מדינת ישראל ואת היותה ביתו של כל יהודי בעולם כולו. על פי החוק כל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקבל אזרחות ישראלית ללא כל תנאי.

מאז תוקן החוק ב- 1970 מוענקת זכות זו גם לבני זוג, לילדים ולנכדים של יהודים.

חוק השבות נקרא כך משום שכל יהודי המבקש להתיישב בישראל הוא כמו אדם השָׁב (חוזר) למולדתו.