מיכל שלזינגר, תושבת כפר סבא, שהייתה ילדה במושבה לפני שישים שנה

סבא וסבתא שלי הגיעו לכפר סבא לפני כמעט תשעים שנה. הם היו בין היהודים שהטורקים גירשו מיפו. סבא קנה מגרש גדול ברחוב הרצל ובנה בו בית, רפת, לול וגם בית אריזה. הבית היה גדול וסבא וסבתא השכירו חלק מהחדרים. הרופא הראשון של המושבה גר אצלנו, וגם הרַבָּנוּת של המושבה הייתה כאן. בערב היו מקיימים חתונות אצלנו בחצר והיה שמח.

אמא שלי הייתה בוגרת המחזור הראשון של בית הספר אוסישקין, וגם אני למדתי באותו בית ספר. אני זוכרת שהיו 52 תלמידים בכיתה שלנו!

בבית הספר היה כיף. לכל כיתה הייתה חלקה ובשיעורי חקלאות עיבדנו את האדמה וגידלנו ירקות. למדנו גם לבשל, והתלמידים אכלו במסעדה של בית הספר את מה שבישלנו. בטקס הסיום של כיתה ח כל הבוגרים לבשו את החולצות שהבנות תפרו ורקמו. כל בת רקמה לעצה, ולעוד בן. אני רקמתי למי שאחר כך היה בעלי!

ברחוב שלנו היה עץ תות ענק, ואחר הצהריים כל הילדים התאספו תחתיו. שיחקנו בכל מיני משחקים, כמו קלאס, 5 אבנים, מחניים, 3 מקלות, גולות ועוד. כשגדלנו יצאנו באופניים לשדות, לראות פרחים.

בבתים לא היו אז מקררים. היינו קונים גושים גדולים של קרח ומביאים הביתה, כדי לקרר את המצרכים. כשמוכר הקרח חתך את ה"בלוקים" נפלו חתיכות קרח קטנות. אנחנו אספנו את חתיכות הקרח, וכל חתיכה הייתה בשבילנו כמו ארטיק. בימי שישי היינו נפגשים בכיכר המושבה, היום זו ההצטלבות של הרחובות ויצמן ורוטשילד. בכיכר הזאת חגגו כל שנה את יום העצמאות. כל אנשי המושבה התכנסו בכיכר, צפו במופע של ילדי בית הספר ורקדו כל הלילה.

היום כפר סבא שונה לגמרי. העיר התפתחה וגדלה וזה נהדר, אבל הכול שונה ממה שהיה. פעם כל אחד הכיר את השני, ואפשר היה לצאת מן הבית, להשאיר את הדלת פתוחה ולא לפחד מגנבים.

אני אהבתי להיות ילדה בכפר סבא, והייתי רוצה שהתקופה ההיא לא תישכח. בקומת הגג בבית שלי אני אוספת כל מיני כלים, בגדים, שלטים, תעודות ועוד חפצים מהשנים הראשונות של המושבה. אני מקווה שילדים יבואו, יראו את כל הדברים האלה ויידעו איך חיו פעם במושבה.

צילום: רונית בן ארי