חזרה
עמוד הבית > תושבים
ברגל 800 קילומטר ; מפגש עם חבר המועצה אברהם מולה, שעלה לארץ מאתיופיה כשהיה נער | מחבר: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. צוות גיאוגרפיה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

שאלה: חבר המועצה אברהם מולה, מתי ואיך הגעת לארץ?

נולדתי באתיופיה, באזור הנקרא גונדר. בשנת 1984, כשהייתי בן 19, עליתי לארץ עם שלושה מאחַי (שני אחים ואחות).

העלייה ארצה לא הייתה קלה; היינו קבוצה של 16 חברים, ולא חשבנו שיהיו לנו קשיים בדרך. שילמנו למדריך שיוביל אותנו בדרך הארוכה - 800 קילומטר (יותר מהאורך של מדינת ישראל כולה!). את המרחק הזה היינו צריכים לעבור ברגל. הלכנו בעיקר בלילה, כי פחדנו שיתפסו אותנו. כולנו ידענו שאתיופיה וסודן היו במצב מלחמה, ואילו תפסו אותנו היו מאשימים אותנו בבגידה, כאילו ערקנו למדינת אויב.

המסע היה קשה גם מפני שלא הייתה לנו אספקה מסודרת של מזון. וכמובן, היינו רק בני נוער, והפרידה מההורים ומהאחים הקטנים שנשארו בבית לא הייתה קלה.

כשהגענו לסודן נתפסנו בידי הצבא הסודני. כשחקרו אותנו סיפרנו שבאנו לחפש עבודה. למזלנו האמינו לנו והכניסו אותנו למחנה מעצר צבאי, כאילו היינו פליטים. אחרי שבוע פינו אותנו למחנה פליטים שבו פגשנו עוד כ- 100 איש מאתיופיה. חיינו שם באוהלים, בתנאים קשים.

אחרי כמה זמן הגיעו אלינו אנשים מישראל, שחיכו להזדמנות להעלות אותנו לארץ ובינתיים העבירו אותנו ממקום מסתור אחד לאחר. אחי, שהיום הוא חבר הכנסת שלמה מולה, הצליח לעזוב את סודן לפנינו ולא ידענו עליו שום דבר. רק אחר כך נודע לנו שהוא הגיע לישראל.

במשך הזמן ממשלת ישראל סיכמה עם ממשלת סודן שמסוקים ישראליים יוכלו לנחות במדבר, וייקחו אתם בכל פעם 300 אנשים. לילה אחד, אחרי חודשיים בערך, לקחו אותנו במשאיות למקום הנחיתה של המסוקים ומשם טסנו לארץ.

שבוע לאחר שעליתי לארץ הגיע גם תורם של ההורים שלי ושל אחיי הקטנים. הגיעו שתי משאיות לאסוף את הקבוצה שלהם. ההורים שלי ואשתו של אחי הגדול עלו על משאית אחת, ואחיי הקטנים ביחד עם אחי הגדול שהשגיח עליהם עלו על המשאית השנייה. ואז קרתה תקלה: על המשאית השנייה העמיסו יותר מדי אנשים, והיא התפרקה באמצע הדרך ולא יכלה להמשיך בנסיעה. לא הייתה אפשרות להחזיר את האנשים בחזרה למחנה, והם נשארו במקום עד הבוקר. כשהאיר היום, הסודנים מצאו את האנשים האלה בדרך והבינו שהם מנסים לברוח מסודן; כך התגלה הסיפור של העלייה החשאית לישראל. כתוצאה מכך נחסמה הדרך הזו ועלייתם של יוצאי אתיופיה ששהו בסודן נעצרה למשך שמונה חודשים.

בינתיים ההורים שלי הגיעו לארץ ולא ידעו מה קרה לכל בני המשפחה האחרים. לא הייתה שום דרך לברר זאת. זו הייתה תקופה קשה וארוכה של אי ידיעה וחששות איומים!

לאחר שמונה חודשים ממשלת ישראל הגיעה להסכם חדש עם ממשלת סודן, וכך הועלו ארצה כל היהודים שעזבו את אתיופיה והמתינו בסודן; המבצע הזה הידוע בשם "מבצע משה". בסך הכול, עד אותה תקופה הגיעו למחנות בסודן כ-18,000 אנשים. מתוכם כ-4,000 נספו – חלקם בגלל הקשיים בדרך הארוכה ברגל, וחלקם כתוצאה מהצפיפות והאוכל הגרוע שגרמו למחלות במחנות. גם אחי הקטן שהיה בן 6 נפטר במחנה.

מה הזיכרון הכי חזק שלך מהעלייה לישראל?

לא היה קל להגיע לישראל, זה היה כמו יציאת מצרים. עברנו דרך מדינת אויב, התנאים בדרך ובמחנות היו קשים מאוד ובכל רגע יכלו לתפוס אותנו.

לא היה לנו רע באתיופיה; היה לנו בית, הלכנו לבית הספר, אבל השארנו הכול מאחורינו וסיכנו את חיינו כדי להגיע לישראל. שילמנו מחיר גבוה, איבדנו הרבה קרובי משפחה.

היה כדאי להגיע לארץ?

למי שזכה - היה כדאי. כל מה שעברתי היה שווה. פה יש יותר ציונות ואתה מרגיש חופשי.

מה עשית כאשר הגעת לארץ?

למדתי באולפן בצפת, ואז עברתי לירושלים, למדתי ב"מכון מאיר" ושם עברתי הכשרה מקצועית. אחר כך התגייסתי לצבא אף שכבר הייתי בן 23 – גיל מבוגר יחסית לגיוס, ושֵרַתִּי ביחידה קרבית. באמצע השירות הצבאי התחתנתי והקמתי משפחה. כיום יש לי ארבעה ילדים. משנת 1991 אני גר בכפר סבא ועובד במפעל גדול בעיר.

איך נבחרת למועצת העיר?

כשהגעתי לכפר סבא הבנתי את החשיבות הרַבָּה שיש לשילוב עולי אתיופיה בחברה הישראלית. בחרנו נציגים ואני נבחרתי להיות יושב ראש הקהילה האתיופית בכפר סבא (בכפר סבא יש כ-130 משפחות של עולי אתיופיה, רובן גרות בשכונות יוספטל, קפלן וגבעת אשכול). שימשתי כשליח של הציבור, בכל פעם נפגשתי עם גורמים שונים בהנהלת העיר כדי לקדם את ענייני העדה. במשך הזמן נעשיתי מוכָּר בעיר, ונכנסתי לרשימה של ראש העיר יהודה בן חמו. כחבר מועצה אני פעיל בוועדת הקליטה ובוועדת הרווחה, אני חבר בהנהלת מפעל המים ובוועדת תכנון הבנייה בעיר.

מה כוללת הפעילות שלך למען העדה האתיופית בעיר?

בנינו בית כנסת לקהילה. יש לנו מועדון נוער – מועדון יונה, שפועל במטרה לחזק את בני הנוער והילדים מבחינת ההישגים הלימודיים.

בתקופה זו אני עסוק בשני פרויקטים חשובים: האחד – הקמת אנדרטה לזכר היהודים שנספו בדרך מאתיופיה לסודן. לדעתי חשוב שילדי כפר סבא ידעו שהעלייה מאתיופיה לא הייתה פשוטה, ושהעולים סיכנו את חייהם כדי להגיע לארץ. לדעתי צריך להכניס את סיפור העלייה של יהודי אתיופיה לתכנית הלימודים.

הפרויקט השני הוא הקמת מרכז קהילתי לעדה האתיופית. שם ירכזו את כל הפעילות של הקהילה. חשוב לנו שהילדים שלנו יכירו את המורשת של העדה האתיופית וילמדו אותה, כדי שלא תישכח. הילדים שלנו, כולל הילדים הפרטיים שלי, לא יודעים אמהרית וזה חבל, הם אפילו לא יכולים לדבר עם הסבים והסבתות שלהם!

אתה מרוצה מההישגים של בני הנוער ממשפחות עולי אתיופיה שסיימו את לימודיהם בעיר בכפר סבא?

בסך הכול אני מרוצה מההישגים. ביחס לערים אחרות המצב פה טוב מאוד. הבוגרים מסיימים את הלימודים, מתגייסים לצבא וחלקם גם ממשיכים בלימודים באוניברסיטאות. עיריית כפר סבא משקיעה הרבה בקהילה ורואים את התוצאות!

צילום: רונית בן ארי

ביבליוגרפיה:
כותר: ברגל 800 קילומטר ; מפגש עם חבר המועצה אברהם מולה, שעלה לארץ מאתיופיה כשהיה נער
שם פרסום מקורי: אתר כפר סבא שלי
מחבר: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. צוות גיאוגרפיה
תאריך: 2009
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית