בכל יום רביעי היה אבא רוכב על החמור או יוצא בעגלה רתומה לסוס לפתח תקווה, והיה מביא מצרכים לשבת ולימי השבוע. בימים גשומים לא היו הפועלים ובעלי האדמות באים לעבודה, ואם נסע אבא באותו זמן לפתח תקווה, היינו נשארות לבדנו.

והנה קרה שבוע אחד שירדו גשמים עזים, והמים שזרמו מההרים גרמו לשיטפונות. ביום רביעי אי אפשר היה לעבור את נהר הירקון כדי להגיע לפתח תקווה. גם בימים חמישי ושישי הגשמים לא פסקו. אמרה אמא:

"יש לי מעט קמח – נאפה לחם במקום חלות לשבת. יש דג מלוח – יהיה במקום דגים לשבת. ביצים ובצל ימלאו את מקום הבשר. מעט יין נשאר עוד מהשבת שעברה והכול יהיה בסדר."

תיכף אחרי ארוחת הצהריים של יום שישי נהגה אמא לערוך את השולחן לכבוד שבת במפה לבנה, בצלחות, בכוסות ליין ובסכו"ם, והניחה על השולחן חלות מכוסות במפית מיוחדת. פתאום הכריזה בקול רועד:

"אין לנו נרות לשבת."

הושלך הס בבית. ואז אבא אמר בקול מתון ובביטחון: "מילא, אלוהים יעזור."

השעה כבר הייתה שלוש אחר הצהריים ואמא שאלה: "דב, מה יהיה? אין נרות!" - והתחילה לבכות.

ואבא בשלו: "אלוהים יעזור."

אמא לקחה ספר תהילים וקראה בבכי. אבא ישב ועיין בספר תפילה. אחותי ואני ישבנו בחוץ. והנה אנו רואות בדווים רכובים על סוסים ודוהרים לעבר ביתנו. נבהלנו ונכנסנו בריצה הביתה. אמא הושיבה אותנו על ברכיה, ואבא פתח את הדלת והזמין את הבדווים הזרים להיכנס. הוא ביקש מאמא להכין להם משהו לאכול. היא בישלה תפוחי אדמה, הכינה סלט ורצתה לטגן ביצים, אך לא היה שמן. כשהסביר אבא לבדווים שאין שמן, יצא אחד מהם החוצה וחזר כשבידו כד שמן זך. אמא ראתה את השמן וצעקה: "דב, יש לנו שמן להדלקת נרות לשבת!"

השמחה הייתה גדולה. אמא עשתה מהר פתילות מצמר גפן ושמה אותן בכוסות מלאות שמן, הדליקה ובירכה על הנרות. כמקובל, הניחה את ידיה על ראשינו ובירכה אותנו. אחד הבדווים שמע מאבא מה אמא עושה וביקש:

"דרכנו עוד ארוכה מאוד. תשים נא את ידה על ראשינו ותברך גם אותנו."

אמא מילאה את בקשתו ואמרה: "מלאכים מן השמיים נשלחו אלינו עם כד שמן, כדי שנוכל להדליק נרות שבת."

ואבא אמר לאמא בקול מנצח: "אמרתי לך שאלוהים יעזור!"